בקירגיזסטן, אנשים עם מוגבלויות החלו להרים ראיות משלהם לקיומם של חסמים פיזיים המונעים מהם תנועה חופשית בערים. חסמים אלה כוללים היעדר כניסות לנכים, מדרכות לא מתאימות, בניינים ותחבורה ציבורית שאינם נגישים. פעילים ואזרחים רגילים עם מוגבלויות מתעדים מקרים כאלה כדי להשתמש לאחר מכן בחומרים אלה לדיאלוג עם הרשויות וכדי לדרוש מילוי התחייבויות ליצירת סביבה נגישה. היבט מובחן של גישה זו הוא שהחוויה החיה של אנשים עם מוגבלויות מאפשרת לזהות בעיות שעלולות להישאר בלא מבחנות בבדיקות רשמיות וביקורות נגישות רשמיות. בעוד שבדיקות סטנדרטיות מסתמכות על תקנות ורשימות בדיקה, חוויה יומיומית אמיתית מדגימה את הקשיים הקונקרטיים שאנשים מתמודדים איתם בחצרים ובמצבים שונים. נתונים שנאספו נחשבים ככלי למעקב אזרחי: הם יכולים לשמש לשיגור תלונות לגופי המדינה, למשוך את תשומת הלב של הציבור והעיתונאים, ולהעריך התקדמות בקיום התחייבויות בינלאומיות של המדינה בתחום זכויות האדם של אנשים עם מוגבלויות. יוזמות כאלה תואמות את העקרונות של הקונוונציה של האו"ם על זכויות אנשים עם מוגבלויות, שקירגיזסטן אישרה, וקיבלה על עצמה התחייבויות להבטיח סביבה ללא חסמים. מומחים מציינים כי יוזמות עממיות כאלה לתיעוד חסמים משלימות מנגנונים רשמיים של ניטור ותורמות להקצאה יעילה יותר של משאבים לטיפול בבעיות ספציפיות שאנשים עם מוגבלויות מתמודדים איתם בחיי היומיום שלהם.