בגיליון האחרון של הפרסום מוצג ניתוח מפורט של הנרטיב שבו משתמשים יותר ויותר מנהיגים פוליטיים בארה"ב ומחוצה לה, המשווים בין מחאות המוניות לפעילות טרוריסטית. כותבי החומר מציינים כי רטוריקה מסוג זה מאפשרת לשלטונות להצדיק החמרת אמצעי ביטחון, מעצרי פעילים והגבלת חופש ההתכנסות בתירוץ של מלחמה בקיצוניות. בטקסט מובאות דוגמאות ממדינות שונות, שבהן תנועות מחאה - החל מפעילים סביבתיים וכלה בתומכי צדק חברתי - הוגדרו רשמית כאיום על הביטחון הלאומי. סיווג מסוג זה, לדעת המומחים המצוטטים במאמר, מטשטש את הגבול בין פעולות אלימות לבין ביטוי שקט של אי-הסכמה, ויוצר בסיס משפטי לדיכוי החברה האזרחית. תשומת לב מיוחדת מוקדשת להקשר האמריקאי, שבו יוזמות מסוג זה קיבלו תאוצה מחודשת בשנים האחרונות. הכותבים מציינים כי השימוש במונחים אנטי-טרוריסטיים ביחס למפגינים תורם לעיצוב דעת קהל שבה ביקורת על השלטון נתפסת כאיום פוטנציאלי ולא כזכות חוקית של האזרחים. החומר נוגע גם בהשלכות של מדיניות כזו: ירידה באמון כלפי המוסדות, החרפת הקיטוב בחברה וגידול בצנזורה העצמית בקרב פעילים. הכותבים קוראים לגישה מאוזנת יותר בהגדרת טרור, כדי למנוע שימוש במונח הזה ככלי לדיכוי חירויות דמוקרטיות.