בסינגפור נשמרת זה שנים רבות מערכת פיקוח נוקשה על התכנסויות ציבוריות, המכונה "משטר ההיתרים". על פי החוק הקיים, כל הפגנה, עצרת או תהלוכה ציבורית מחייבות אישור מוקדם מהרשויות, וקיומן ללא היתר עלול להוביל לאחריות פלילית עבור המארגנים והמשתתפים. מבקרי המערכת מציינים כי הגבלות מסוג זה שוללות הלכה למעשה מהאזרחים את האפשרות להביע בגלוי אי-הסכמה עם מדיניות הממשלה, והופכות מחאה שקטה לעבירה. הם מדגישים כי הרשויות מצדיקות צעדים אלה בצורך לשמור על הסדר הציבורי ועל היציבות החברתית - ערכים התופסים באופן מסורתי מקום מרכזי באידאולוגיה הממלכתית של סינגפור. בה בעת, פעילי זכויות אדם ותומכי חירויות אזרחיות מעלים את השאלה האם ניתן לשלב בין סדר ציבורי לבין חופש ביטוי והתכנסות אמיתי. הם מדגישים כי הדרישה לקבל אישור רשמי לכל הבעת דעה ציבורית מהווה, למעשה, דרישה לציות שקט מצד האזרחים, דבר הסותר את העקרונות הבסיסיים של השתתפות דמוקרטית. הדיון סביב משטר ההיתרים בסינגפור משקף שאלה רחבה יותר הרלוונטית למדינות רבות בדרום-מזרח אסיה: היכן עובר הגבול בין פיקוח לגיטימי על הסדר הציבורי לבין דיכוי הזכות למחאה שקטה. כל עוד הרשויות הסינגפוריות שומרות על המערכת הקיימת ללא שינויים מהותיים, הוויכוחים על התאמתה לסטנדרטים הבינלאומיים של זכויות אדם ממשיכים הן בתוך המדינה והן מעבר לגבולותיה.