במדינות רבות במערב אפריקה, אזרחים צעירים נחשבים בשל מבוגרים מספיק כדי להשתתף בבחירות ולהשפיע על תהליכים פוליטיים, אך אינם רשאים להחזיק בתפקידי ניהול. הם מהווים את הבסיס של תנועות פוליטיות: משתתפים בהצבעות, ערוכי קמפיינים, מארגנים הפגנות, ותומכים במועמדים, אך מחסומים חקוקים, כולל הגבלות גיל עבור מועמדים למשרות בחירו, מונעים מהם להיות חברי כנסת, שרים או ראשי מדינות בעצמם. מצב זה יוצר סתירה — הנוער נחשב כ"מסוגל מספיק" להכריע את גורל המדינה דרך הצבעה, אך "לא מנוסה מספיק" כדי לשלוט בה בעצמו. כתוצאה מכך, הכוח האמיתי נשאר בידי דור קדום יותר של פוליטיקאים, למרות שצעירים מהווים חלק משמעותי של הבוחרים וחלק הפעיל ביותר של החברה האזרחית. מומחים מציינים כי פער כזה בין פעילות פוליטית לייצוג עלול להוביל לאכזבה של הנוער במוסדות דמוקרטיים ולהחזקת תחושות מחאה. במדינות רבות באזור כבר שנשמעים קריאות לרפורמה בחקיקה בחירות, הנמכת דרישות גיל עבור מועמדים, והרחבת הזדמנויות לצעיר פוליטיקאים להשתתף בניהול המדינה. הבעיה נחשבת כחלק מדיון רחב יותר על ייצוג דמוקרטי וחלוקה הוגנת של כוח פוליטי בין דורות במדינות מערב אפריקה.